החלטה בתיק בש"פ 3645/13

א.             בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' פיש) מיום 19.5.13 בעמ"ת 24287-05-13, בגדרה התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ת' נאות פרי) מיום 12.5.13 במ"ת 17485-04-13, כך שנותרו על כנם תנאי מעצר הבית בו מצוי המבקש.

רקע

ב.             כנגד המבקש, יליד 1964, הוגש כתב אישום ביום 10.4.13 (ת"פ 17481-04-13), המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק, היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק וקשירת קשר לעשות פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; כנטען בכתב האישום, ביום 2.4.13 בשעות הערב, בהיותו תחת השפעת אלכוהול, נכנס המבקש לקיוסק בחיפה לצורך מילוי טופס הגרלה. בעל המקום, מוניר אבו חליב (להלן המתלונן), מסר למבקש כי בשל תקלה לא ניתן לשלם בכרטיס אשראי, אז בתגובה החל המבקש לצעוק לעברו, תוך קריעת טופס ההגרלה וזריקתו לעבר פניו של המתלונן ויציאתו מהקיוסק. כן נטען, כי זמן קצר לאחר מכן הגיע אדם נוסף לקיוסק ובינו לבין המבקש החלה תגרה, במסגרתה תקף המבקש אותו אדם, וזה בתגובה דחף את המבקש אל תוך החנות. המתלונן ביקש להפריד בין השניים, אז החל לתקוף אותו המבקש וחבט בפניו. עוד נטען, כי במקום התפתח אירוע אלים, שבו תקף המבקש, בסיועם של אנשים נוספים שהוזעקו על-ידו לזירה, את המתלונן ובניו, תוך הפניית איומים כלפיהם. נטען, כי עם הגעת אשת המתלונן למקום חבט המבקש בראשה, כך שנפלה ארצה, איבדה את הכרתה והחלה להקיא. בעקבות התקיפה נחבל המתלונן בפניו ונשברו ארבע מצלעותיו, ולבניו נגרמו חתכים בכפות ידיהם שנזקקו לתפרים בבית החולים. עוד נטען, כי במהלך האירוע נכנסו אנשים למסעדה סמוכה ופירקו את מארז הוידאו הקשור למצלמות האבטחה, ונטלו אותו עימם בכוונה להעלים ראיות. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים.

ג.              לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בבקשה בדיון שהתקיים ביום 11.4.13 ובחינת חומר הראיות, קבע בית משפט השלום (השופטת ת' נאות פרי), כי אמנם אין עדויות לכך שהמבקש הזמין את התוקפים הנוספים, וכי תקף בעצמו באמצעות סכינים ושברי זכוכיות בשלב השני של האירוע. אולם לפחות לגבי חלק עיקרי מכתב האישום ניתן לומר שקיימת תשתית ראייתית לכאורית, כך לגבי תקיפת המתלונן במכת אגרוף ודחיפתו, וכך לגבי איומי המבקש על אשת המתלונן. כן נקבע, כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות, אולם זו בדרגה שניתן לאיינה בחלופת המעצר שהוצעה. צוין, כי אין במזכרים המציגים את פניית נציגי המשטרה לעדים פוטנציאליים, אשר ביקשו שלא להגיע למסור עדות נוספת במשטרה, כדי להעיד על חשש אמיתי של השפעה על העדים, ובודאי לא כזה השולל לחלוטין חלופת מעצר. צוין, כי החלופה שהוצעה "הינה ביפיע, ליד נצרת, מקום המרוחק לשיטתי משמעותית מרוב הגורמים הרלוונטיים, בוודאי שמרוחק משמעותית מהמקום שבו בוצעו העבירות הנטענות". לפיכך הורה בית המשפט על מעצר בית מלא בבית אחותה של אשת המבקש ביפיע, בפיקוח ארבעת המפקחים שנחקרו בדיון, התחייבות המבקש בסך 10,000 ש"ח, וכן ערבות של כל אחד מהמפקחים בסך 7,500 ש"ח.

ד.             על החלטה זו עררה המשיבה ביום 12.4.13 (עמ"ת 23150-04-13), ובו ביום התקיים דיון בערר, בסיומו דחה בית המשפט המחוזי (השופט ר' סוקול) את מתן החלטתו עד לאחר עיונו בחומר החקירה. ביום 14.4.13 דחה בית המשפט המחוזי את ערר המשיבה בציינו, כי אמנם קיימות ראיות לכאורה חזקות מאלה שנקבעו בבית משפט השלום, וכי דעתו שונה מדעת בית משפט קמא בעניין מעורבות המבקש בחלקו השני של האירוע; אולם בית המשפט לא מצא מקום להתערב בהחלטה לעניין תנאי השחרור, תוך ציון העובדה כי "מקום המעצר בישוב יפיע הינו על פניו רחוק דיו כדי שלא לאפשר ליבוי המהומות בין המשיב למתלונן", וכי אין ראיה לכך שהמבוקש היה מעורב בניסיון להלך אימים על מי מהעדים.

ה.             כעולה מהחלטת בית משפט השלום (השופטת ת' נאות-פרי) מיום 12.5.13, תוך כחודש עתר המבקש לשינוי תנאיו של מעצר הבית, כך שיתאפשר לו לצאת לעבודה, בד בבד עם הגשתה של בקשה נוספת לבטל לחלוטין את תנאי המעצר. בית המשפט דחה את הבקשה לביטול תנאי המעצר כליל, אך נענה לבקשה לאפשר למבקש לשוב לעבודתו, בנימוק שהיעדרותו מסבה נזקים משמעותיים לעסקו; זאת, שכן אחד המפקחים שאושרו יוכל לפקח עליו במקום העבודה; ועסקו אינו נמצא בסמוך לזירת האירוע או למתלוננים. צוין, כי יתכן ולא חלף די זמן מאז ההחלטה על תנאי המעצר, בהיבט של שינוי הנסיבות בנוגע לסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, אולם ככל שאכן נכונים הדברים בדבר הסולחה, יש בכך כדי להפחית ממסוכנות המבקש.

החלטת בית המשפט קמא

ו.              על החלטה זו עררה המשיבה ביום 13.5.13 (עמ"ת 24287-05-13), ובו ביום התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי (השופט ד' פיש). ביום 19.5.13 קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המשיבה, והורה כי המבקש יישאר בתנאי מעצר הבית שנקבעו בהחלטה מיום 11.4.13. בית המשפט ציין, כי "על אף שהמונח 'חלוף הזמן' הינו מונח גמיש, אין ספק שמעבר של חודש בלבד אינו יכול להיחשב לחלוף זמן ניכר", וכי "במקרה דנן לא הונח הבסיס העובדתי לטענה שהתקיימה סולחה בין הצדדים ועל כן אין מקום להניח כי כך ארע". כן צוין, כי העדר שינוי הנסיבות בולט לעין, כאשר היה ידוע כבר בדיון המקורי שהמבקש הוא אדם עובד בעל עסק עצמאי בהיקף נרחב, וכי "אין לאפשר בקשות לעיון חוזר הנוקטות ב'שיטת הסלמי' אשר יש בה כדי לערער את יסודות דיון המעצר ולמנוע דיון מקיף ומאוזן".

הבקשה

ז.              כלפי החלטה זו הוגשה (ביום 21.5.13) הבקשה הנוכחית, בה נטען, כי עסקו של המבקש קורס בהיעדרו, בהיותו היחיד המסוגל לבצע את העבודה, וכי בית משפט זה עמד על חשיבות התרתה של יציאה לעבודה מקום בו הפרנסה אינה נשמרת. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בקבעו שלא הונח הבסיס העובדתי לטענה שנערכה סולחה בין הצדדים, וזאת בלא שחלקה על כך המשיבה בפני השופטת ת' נאות פרי, ונוכח התצהיר שהוגש בעניין. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי לא השתנו הנסיבות כמצוות סעיף 52 לחוק המעצרים, וזאת כאשר ההקלה ניתנה כמקובל בנסיבות דומות, קרי עבירה של קטטה בלבד, וכאשר עסקינן בנאשם נטול עבר פלילי, המנהל אורח חיים נורמטיבי, שאינו מעורב כלל באירוע. עוד נטען, כי התיק טרם נקבע לשמיעת ראיות, אלא לגישור בחודש יולי הקרוב, ולפיכך צפוי ההליך לקחת זמן.

הכרעה

ח.             לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת, ואין מתקיימות בה נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור. די בכך שלא לקבלה, גם בהנחה כי במישור הפלילי חלות על בקשות רשות לערור בגלגול שלישי אמות מידה גמישות יותר מאלו החלות במישור האזרחי (ראו בש"פ 1782/13 חלייחל נ' מדינת ישראל (10.3.13)); אכן, כפי שנזדמן לי לכתוב במקום אחר, "שינוי תנאיו של מעצר בית רחוק מאוד מן המקרים בהם תישקל רשות ערר בזאת, שאין בה הנושא החורג מדל"ת אמותיה כל עיקר. אכן, בטלה מרובה שבמעצר בית אינה דבר אידיאלי (ראו בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2011), אף שלעתים אין מנוס ממנו כדי להגן על הציבור" (ראו בש"פ 6225/11 אברהם נ' מדינת ישראל (2011)).

ט.             גם לגופם של דברים לא מצאתי להיעתר לבקשה. בית משפט זה קבע לא אחת כמדיניות שיפוטית כי אין להלום בקשה לעיון חוזר מקץ ימים ספורים, מקום שאין מתקיימים תנאי סעיף 52 לחוק המעצרים, שכן לא נתגלו עובדות חדשות לא נשתנו הנסיבות ובוודאי שלא עבר "זמן ניכר", כלשון החוק. קל וחומר, כאשר מדובר בהקלת תנאי מעצר בית, ולא בשחרור ממעצר מאחורי סורג ובריח (ראו בש"פ 5936/10 זועבי נ' מדינת ישראל (2010)); במקרה דנן, שתי ערכאות סברו בהחלטותיהן מימים 11.4.13 ו-14.4.13, כי חלופת המעצר שהוצעה על-ידי הסנגור - בישוב יפיע - רחוקה דיה כדי למנוע את ליבוי המהומות בין המבקש למתלונן ולאיין את מסוכנותו של המבקש. כך, ריחוק חלופת המעצר מהמתלונן היה רכיב אשר חיזק את דמותה של חלופת המעצר. אלא מה, שמקום עבודתו של העורר ממוקם פחות מ-5 ק"מ מזירת האירוע, היא עסקו של המתלונן. סבורני כי משאלה הם פני הדברים, אין בחודש שחלף כדי להוות "זמן ניכר", או בסולחה שנחתמה בין הצדדים - ושאין להקל בה ראש - כדי להוות שינוי נסיבות, שיש בהם כדי לגשר על מסוכנותו של המבקש בקרבה המתבקשת על-ידו למתלונן.

י.              דעתי כדעת בית המשפט המחוזי, כי עובדת היות המבקש אדם עובד בעל עסק היתה ידועה מקדמת דנא, וראוי היה לכלול שאלה זו במסגרת טיעוני הסנגור בדיון המעצר מיום 11.4.13, בו הוצעה חלופת המעצר המרוחקת על-ידיו. הדעת נותנת כי לא עשה כן כדי שלא לעורר אנטגוניזם של "תפסת מרובה", אך לטקטיקה יש מחיר, והוא כי מה שהוצע ונתקבל לפני חודש אינו יכול להיפתח בלא טעם מבורר מדוע יש בכך נסיבה חדשה. אכן, אין לאפשר בקשות לעיון חוזר הנוקטות ב"שיטת הסלאמי", וכפי שעמד על כך בית משפט זה בעבר (ראו בש"פ 4152/91 וגנר נ' מדינת ישראל (1991), מפי השופט ד' לוין בפסקה 5(ב)):

"תופעה שהיא חוזרת בבתי המשפט, וגם בבית משפט זה היא שנאשם שנעצר, או שמבקשים את מעצרו, שוטח תחינתו בבית המשפט ומבקש לשחררו, ומציע כי תנועותיו תוגבלנה בכל שעות היממה; בית המשפט נענה לו ולא חולפים ימים רבים ובאה בקשה לשנות את התנאי הזה, כי הוא מכביד (במקרה דנן כי הוא מפריע למבקש לעבוד בעבודה שהוצעה לו). הענות חיובית לפניות כאלה תתפרש בעיני הציבור, נאשמים וסניגוריהם כי הנה נפתחה דרך להשתחרר מהמעצר וגם ממה שנקרא 'מעצר בית' בשלבים. הנאשם המציע את המגבלות שהושתו עליו חייב להיות נאמן להצעתו. רק נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המלמדות על שינוי מהותי במצב יצדיקו עיון חוזר ושינוי התנאי" (ההדגשות כאן ולהלן הוספו - א"ר).

בנידון דידן ה"סלאמי" הוא מובהק, ורוב מלים אך למותר.

יא.           אמנם המבקש מצביע על קיומה של סולחה בין הצדדים כשינוי נסיבות מהותי המצדיק את ההקלה בתנאי השחרור; אציין כי גם אם אצא מנקודת הנחת קיומה של סולחה כנה ומשמעותית בין הצדדים, עדיין זו לא עמדה במבחן המציאות בתקופה הקצרה שעברה מאז באה לאויר העולם, וכפי שנכתב זה לא כבר בבש"פ 3712/13 חביבאלה נ' מדינת ישראל (30.5.13), בפסקאות י"א-י"ב:

"אכן, לאחר ההחלטה הושגה (ב-16.3.13) הסולחה, בה עיינתי ואיני מקל בה ראש, וגם לא בטענות בדבר המצב הכלכלי הקשה בעקבות הפסקת תעסוקתם של העוררים לעת הזאת. ואולם, אי אפשר שלא לתת ביטוי למסוכנות העולה לכאורה מן הפרשה, שאין לחלוק עליה, ולענייננו אין לעוררים להלין אלא על עצמם, והאיזון מצריך הקפדה וזהירות. אכן, תסקירי שירות המבחן חיוביים באשר למבוקש, ואולם בית המשפט קמא לא ראה בחיוב הן את הגשת הבקשה חודש לאחר ההחלטה מ-28.2.13, והן את יכולת המפקחים המוצעים להציג גבולות, תוך שהעוררים חוזרים ל'עין הסערה' בכפר. נימוקו של בית המשפט עמו, במורכבות הנושא... הזמן הוא רופא נודע לפגעים, וככל שתחלוף תקופה משמעותית יותר, וכמובן ככל שלא יארעו חלילה אירועים חדשים, כן ייטב מבחינת הסיכוי לאישור שינוי בתנאי מעצר הבית. הדבר תואם גם את גישת המחוקק בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. עם הזמן יתברר האם נשמרים, מזה, התנאים שעל העוררים לקיימם, ומזה, האם כובדה כדבעי הסולחה."

וכן בבש"פ 6194/10 מדינת ישראל נ' פלוני (2010), בפסקה י"ד: